בוקרשט הזמן זז אחרת

כמעט אף חלק אחר בעיר לא שינה את פניו בשנים האחרונות כמו מרכז העיר העתיקה. בסביבות שנת 2000 היא עדיין התאפיינה בחנויות עתיקות מאובקות, חנויות ספרים לעתיקות, חנויות אופנת כלות, בית מלאכה לניפוח זכוכית לצפייה וחנויות לממכר כלי זכוכית קסומים בעבודת יד – שעם זאת הורידו את התריסים בערב והותירו את הרחובות בודדים. וריק בחושך. כיום המרכז שוקק חיי תיירות. ברים, מועדונים, מסעדות, מלונות בינלאומיים, חנויות תה מעודנות וחנויות תכשיטים מאכלסים את הרחובות. הידועים ביותר הם Lipscani ו- Smârdan. עד 1878 נקראה האחרונה “Ulița Nemțească” – סמטה גרמנית. הראשון, לעומת זאת, לוקח את שמה מהמכונה “lipscanie”, הסחר הסיטונאי בסחורות מלייפציג. רחובות ליפסקאני נמצאים אפוא לא רק בבוקרשט, אלא גם ב-Craiova, Slatina, Caracal ו-Râmnicu Vâlcea, למשל.

איך התחיל הקשר המסחרי האינטנסיבי בין לייפציג לבוקרשט? במגזין של מוזיאון העיר בוקרשט, “București in 5 Minute” (אפריל 2018), מנהל המוזיאון אדריאן מג’ורו מספר את סיפורם של שני הסוחרים שהתרחקו מעיר הולדתם בהתאמה. יעדו של הוולכי היה השוק בלייפציג. הסקסוני מלייפציג, שענים, נסע בכיוון ההפוך. הוא רצה למכור את מרכולתו בבוקרשט ולבסס את מסחרו דרך קבע במרכז המסחר שבין המזרח למערב. אולם כשהגיע לשם, הוא גילה שהשעונים בבלקן עובדים אחרת… בוולכיה היה הרבה זמן – אף אחד לא התעניין במנגנוני הדיוק המוזרים. על סף ייאוש פגש את השיירה של הוולכי שחזר זה עתה מלייפציג. האחרון התלונן בפניו על הבעיה ההפוכה: בגלל שלסוחרים מוולכיה לא היו שעונים, הם פספסו את שוק לייפציג. אז הם הפכו ללקוחות הראשונים של הגרמני – והוא הפך לשען הראשון של בוקרשט.

המסחר בין שתי הערים התפתח לצורה חדשה של מסחר, ה”ליפסקני”. במאה ה-18 הובילו מספר מסלולים ללייפציג: אחד מבוקרשט לאורך הדנובה דרך וינה; אחד צפונה דרך פראג וסקסוניה; אחד מקרונשטאדט/בראשוב דרך טרנסילבניה והונגריה, אחד דרך הקרפטים דרך קרקוב וברסלאו דרך שלזיה ואחד מצפון מולדובה דרך רותניה.

במאה ה-19 כל החיים הכלכליים בבוקרשט התאפיינו בגרמנים. עולי גרמניה היו סוחרים, זגגים, נפחים, מדפיסים, קצבים, מסגרים, נגרים, פסלים, ציירים ואפילו היה הומאופת בבוקרשט. עיתון העסקים “România Economic˛” יצא לאור דו לשוני, בגרמנית וברומנית. חפירות ברחוב ליפסקאני הביאו לאור את חורבותיה של “ברלינר בנק-gesellschaft” (1910-1930).

אדריכלות גרמנית

הכינוי “פריז הקטנה” אינו מוצדק, אומר האדריכל אדריאן קרצ’יונסקו. להיפך, בוקרשט מאופיינת בבנאים גרמנים, כפי שמוכיח מבול של מסמכים (ADZ מ-21 בנובמבר 2014: “למה בוקרשט שונה”). הבירה הצרפתית הייתה רק מודל אדמיניסטרטיבי.

בחיפושנו אחר אדריכלות גרמנית, אנו נתקלים בבניין המרשים של בנק האשראי הרומני ב-Strada Stavropoleos 6-8, שנבנה על ידי אוסקר מאוגש. האדריכל, שנולד ב-Jassy/Iași ב-1857, למד בדרזדן והפך לאזרח רומני ב-1894, בנה גם את Banca de Scont (1903) בצומת של Lipscani ו-E. Carada, ארמון BCR (1911-1913). ) וארמון הביטוח (1907-1914) בכיכר האוניברסיטה, הווילות של Elena G. Cantacuzino (1899) ומנהלת בית הספר המרכזי לבנות (1894), שניהם ב-Strada Polona (arhivadearhitectura.ro).

ארמון Suțu (1833-1835), ביתו של מוזיאון העיר בוקרשט, תוכנן על ידי האדריכלים הוינאים קונרד שווינק ויוהן וייט. מוזיאון “תיאודור אמן” (1868) ב-Strada Rosetti 6 תוכנן על ידי האדריכל הגרמני פרנץ שילר ואת העיטור החיצוני יצר קרל שטורק.

“צ’ארלס מוולכיה”

שם נוסף הקשור בקשר בל יינתק לבוקרשט הוא קרול בניש, שנולד כקרל פרנץ בוניש בשנת 1822 במה שהיא כיום צ’כיה. בשנת 1840, הנסיך ניקולאי ביבסקו-ברנקוביאנו זומן לוולאכיה בן כמעט 25. הוא היה אמור לעזור ליוהן שלטר השוויצרי בשיקום המנזרים של ארנוטה, טיסמנה, הורזו וביסטריצה באולטן. ב-1865 הפך לאדריכל הראשי של בוקרשט, שם עבד בסך הכל 50 שנה והקים את אגודת האדריכלים הראשונה ברומניה. בניש זכה לכבוד על ידי הוותיקן בכינוי “Carol Vallaquiensi” – “Charles of Wallachia” – על השלמת בניית הקתדרלה הקתולית של סנט יוסף (Strada Gen. H. M. Berthelot 19), אותה החל פרידריך שמידט ונקטע על ידי מלחמת העצמאות.

משפחת האמנים Storck

קרל שטורק מהנאו הגיע לבוקרשט ב-1849 כחרט וכסף, שם עבד אצל התכשיטן יוסף רש. עד מהרה התעניין באמנות טיח ובילה שלוש שנים במינכן בהכשרה ספציפית לכך. מכאן ואילך הוא יצר פסלים ופסלים אחרים ובסופו של דבר מונה לפרופסור הראשון לפיסול בבית הספר לאמנויות יפות, אותו ייסד חברו, הצייר תיאודור אמן.

כמה מיצירותיו של סטורק ניתן לראות במוזיאון “פרדריק סטורק וססיליה קוצסקו סטורק” (Strada Vasile Alecsandri 16), מקום מגוריו לשעבר של בנו פרדריק. אחרים מעטרים את הבירה: פסל השיש קררה מאת Mihai Cantacuzino מול בית החולים Colțea, הרופאה Carol Davila בברונזה מול האוניברסיטה לרפואה ופרמקולוגיה. גם בניו פרדריק (פריץ) וקרול הפכו לפסלים בעלי שם.

האדריכל המעט ידוע יוהאן סטורק, שתכנן את וילת העץ של פרדריק וססיליה סטורק ב-1911, ניצב בצילם. האפריזים עם מוטיבים זומורפיים וצמחיים על החזית נוצרו על ידי פרדריק שטורק, בעוד שהפסלים וציורי הקיר בפנים מומשו על ידי פרדריק וססיליה. בנוסף לאוסף האמנות של בני הזוג, מוצגות בתערוכה גם יצירות של כל הסטורק. יצירותיו הידועות ביותר של פרדריק כוללות דיוקנאות של המלך צ’ארלס הראשון ואשתו אליזבת, פסל “האמת” בארמון הצדק של בוקרשט, אנדרטאות הקבר של אביו (חזה) ואחיו בבית הקברות הפרוטסטנטי, ואחד מהענקים מאנסמבל “מערת הענקים” (1906) בפארק קרול הראשון.

המקומות של היום של הגרמנים

מרכז התרבות “פרידריך שילר” ברחוב Batiștei 15 מציע פרוסת בוקרשט גרמנית עכשווית, המארח לא רק קורסי גרמנית אלא גם אירועים על השפה והתרבות הגרמנית. החזית מתפוררת מבחוץ, אבל פנים הווילה מרשים עם הטיח המשוכלל, תנורי האריחים המרהיבים, מראות הענק ותקרות הקופה. קרול בניש נאמר כי הייתה מעורבת בבניית המתחם, שכלל פעם גם את הבית השכן, מקום מושבה לשעבר של שגרירות ארה”ב. מהמאה ה-19 ואילך שהתה שם משפחת בלרמברג, שחזרה לוולדמר (ולדימיר) בלרמברג. האציל מפלנדריה (כיום בלגיה) הועבר מאודסה לבוקרשט כקצין בכיר במהלך הכיבוש הרוסי (1828-1834). ב-1830 נישא לפולצ’ריה ג’יקה, אחותו של הנסיך אלכסנדרו ג’יקה, שלימים מונה לשליט וולאכיה על ידי הטורקים והרוסים.

כנסיית הקהילה הפרוטסטנטית ב-Strada Luterana 2 היא גם מקום מפגש של המיעוט הגרמני הפרוטסטנטי ותושבי בוקרשט גרמנופילים. שירותי הכנסייה עדיין מתקיימים שם בגרמנית ומאורגנים קונצרטים ותערוכות. בניית הבזיליקה בעלת שלוש הספינות – שתוכננה בין 1851 ל-1853 על ידי האדריכל הגרמני א. מונבאך בסגנון אקלקטי – מומנה על ידי בני הקהילה של בוקרשט.

ראוי לציין כי בוויקיפדיה מופיעה המלך פרידריך ויליאם הרביעי מפרוסיה כתורם מפורסם, וכן קתולים כמו הקיסר פרנץ יוזף מאוסטריה והמלחין פרנץ ליסט, והנסיך האורתודוקסי ג’ורגה ביבסקו. העוגב הגדול (1912), כלי ששום כנסייה פרוטסטנטית אינה בלעדיו, מגיע מבית המלאכה של סדנת E. F. Walcker בלודוויגסבורג, שבנה גם את העוגב לאתנאום בוקרשט (1932). העוגב הקטן, שנוצר על ידי יוהנס פראוס ב-1796, הובא לבוקרשט מ-Magari/Pelișor ב-1995.

ADZ | Allgemeine Deutsche Zeitung für Rumänien
טקסט: נינה מאי | תמונות: ג’ורג’ דומיטריו